חופש הביטוי

דב חנין (חד"ש):

אדוני היושב ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת. בניגוד לשני החוקים הקודמים שהציג משרד המשפטים, שהצעתי לתמוך בהם ותמכתי בהם, אני מתנגד להצעת החוק המוצעת ואני מציע לחברי חברי הכנסת להתנגד לה. הטעם להתנגדות הוא טעם מהותי ועקרוני. העוקץ נמצא לא בסעיף קטן (א)(1) של סעיף 144ד2, אלא בסעיף קטן (א)(2). אין בינינו ויכוח שקריאה למעשה אלימות היא מעשה אסור וצריך להעניש. השאלה היא מה דינה של אמירה שאיננה קריאה לעשיית מעשה אלימות, אבל היא יכולה להתפרש כתומכת. כתמיכה עקיפה, כמזדהה וכדומה.

העיקרון המשפטי הבסיסי שנקבע עוד בשנות החמישים, להבחנה בין תמיכה עקיפה כזו במעשה רע, שהיא אסורה, לבין תמיכה כזו שהיא מוגנת מכוח עקרונות חופש הביטוי, היה המבחן של Clear and Present Danger . זה המבחן של סכנה ברורה ומיידית. זה המבחן שנקבע בפסיקה האמריקאית של שנות החמישים. בפסיקת בית המשפט העליון שלנו, החל מפרשת "קול העם", נקבע עיקרון הוודאות הקרובה כעיקרון שבכוחו לצמצם את חופש הביטוי, ולהביא להעדפתו של ערך אחר.

בחוק שקיים עד עכשיו, עד התיקון הנוכחי, המבחן הוא מבחן רך יותר. לא מבחן של סכנה ברורה ומיידית, אפילו לא מבחן של ודאות קרובה, אלא בסך הכל מבחן של אפשרות ממשית. את זה באים היום ומבקשים אותנו לעמעם עוד יותר, לרכך עוד יותר, ולאפשר פגיעה בחופש הביטוי, כאשר יש בסך הכל אפשרות סבירה – בסך הכל יש כאן רק סבירות – שהמעשה יגרום לתוצאה הרעה שאנחנו מבקשים למנוע. בפועל, יש כאן בעצם אימוץ של אותו מבחן שבית המשפט העליון כבר דחה אותו בפרשת "קול העם" ובפסקי דין נוספים, של מבחן הנטייה הרעה. אנחנו אוסרים על ביטוי שיש בו נטייה רעה להביא לנזק. הנטייה הרעה היא עניין סובייקטיבי. אנחנו יכולים תמיד לומר שיש נטייה רעה, כאשר הביטויים הם ביטויים שאנחנו מתנגדים להם. לכן אני חושב שבהצעה של משרד המשפטים בנושא זה יש כרסום מדאיג וחמור – –

היו"ר אמנון כהן:

אני מבקש לסיים.

דב חנין (חד"ש):

בעקרונות חופש הביטוי, ואני מציע, לכן, לא לאשר את הצעת החוק הזאת בקריאה ראשונה. תודה רבה.