לא מגיע לילדים לקבל את המלחמה הזאת

אדוני היושב ראש, רבותיי חברי הכנסת, הקשה ביותר עבורי אתמול היה לראות את הילדים. זה התחיל מוקדם בבוקר, כשהיינו, הוועדה לזכויות הילד, בסיור בצפון, ופגשנו את הילדים במקלטים. שמענו את הפחדים, וראינו את הצלקות. זה נמשך בתמונות הזועה של אחרי הצהריים בטלויזיה, של הילדים שגופותיהם הקטנות מוצאות מתוך ההריסות, התמונות של אם ושל אם שמחפשים את הילדים בתוך החורבן. לא מגיע לילדים לקבל את המלחמה הזאת. כל כך הרבה חפים מפשע משלמים את המחיר בלבנון, בעזה ובישראל.

האם יש הגיון בשגעון הזה? בשביל מה? מישהו עוד באמת זוכר? מישהו עוד באמת מאמין? כך אפשר להחזיר את השבויים בשלום למשפחותיהם? האם יש כאן עוד איזו שהיא מטרה? לחסל קטיושות? – הצבא כבר אומר שזה לא אפשרי. לחסל את החיזבאללה? – כך רק מחזקים אותו. במלחמה הזאת אין שום הגיון ישראלי. האמריקאים רוצים סדר חדש באיזור? – אנחנו לא צריכים לשלם עליו בדם.

חפים מפשע, שנהרגים ונפצעים, הם הקרבנות הראשונים. הם לא היחידים. אתמול פגשתי בצפון קרבנות נוספים. למלחמה הזאת יש דמות מעמדית. בצפון נשארו עניים, זקנים, ערבים, עולים מאתיופיה ומחבר העמים, וגם בני המעמד הבינוני ההולך ונשחק – אלה שאין להם כסף ואין להם יכולת לנסוע לחוץ-לארץ או לעבור למלון במרכז או בדרום.

יש רבים שנשארו בצפון. הזהירו אותם ואמרו להם שיגיעו טילים, אבל הם נשארו בצפון. זה נכון על האזרחים בישראל, אבל זה נכון גם על האזרחים בלבנון. כותב היום יוסי שריד ב"הארץ": "כאשר מזהירים מראש מאות אלפי אנשים, נשים וטף מפני הפצצות, הטילים והפגזים שעוד מעט ינחתו להם על הראש, חייבים להביא בחשבון שלא כולם ינוסו. זה לא כל כך פשוט לעזוב בית. ומי יציל את העוזבים מהסכנות האורבות להם בדרך מנוסתם? כבר קרו מקרים מעולם ובזמן האחרון שפליטי דרום לבנון הותקפו ונקטלו בדרכם צפונה". מה שקרה בכפר כאנא היה כל כך נורא וכל כך בלתי ניתן להצדקה, ובעצם כל כך צפוי.

גם אצלנו השכבות המוחלשות משלמות את המחיר פעמיים: פעם ראשונה – בפגיעות הישירות, ופעם שניה – בפגיעה הרוחבית, כי כך בדיוק נעלם, בדם ואש ותמרות עשן, כל סדר-היום החברתי שדיברו עליו כך כל הרבה. כך הפך הלוחם החברתי של אתמול לשר המלחמה של היום. וכך אנחנו רואים פעם נוספת שאי-אפשר להפריד בין החברתי לבין המדיני. אי-אפשר לדבר על שינוי חברתי בלי לעשות שינוי מדיני – –

יורם מרציאנו (העבודה-מימד):

– – –

דב חנין (חד"ש):

– -בדיוק כפי שאי-אפשר לעשות שינוי מדיני בלי לבנות את השינוי החברתי.

היו"ר מגלי והבה:

חבר הכנסת מרציאנו, הוא שמע אותך.

דב חנין (חד"ש):

רבותי חברי הכנסת, קרבן נוסף של המלחמה עלול להיות הדמוקרטיה. בבית הזה יש ויכוח אמיתי ואין קונצנזוס. קללות והסתה לא יעזרו כאן, כי קול ההתנגדות למלחמה הולך וגובר מיום ליום. הפגנת האלפים בתל אביב לפני עשרה ימים, הפגנת הנשים המרשימה בתל אביב במוצאי השבת האחרונה, – –

יורם מרציאנו (העבודה-מימד):

– – –

דב חנין (חד"ש):

– -עשרות משמרות מחאה. מחנה השלום מתעורר ומתפכח מהאשליות. הוא משתחרר מססמאות.

יורם מרציאנו (העבודה-מימד):

למה- – -?

דב חנין (חד"ש):

הוא הולך ומתרחב. אנחנו מציעים לעם הזה דרך אחרת, הדרך היחידה שמבטיחה עתיד – דרך של משא ומתן אמיתי לשלום אמיתי. לא רק לדבר על משא ומתן – באמת לעשות אותו. משא ומתן על שלום כולל, כי לא יהיה שלום אחר. עד שנטפל בפצעים העמוקים, בבעיות העמוקות, עד שבאמת נסיים את הכיבוש, עד שנוותר לא רק על חזיון השווא של חוות שבעא, שבאמת אף אחד לא צריך אותן, אלא גם על חזיון השווא של גושי התנחלויות, עד שנבין שרק הקו הירוק יכול להפוך לגבול של שלום אמת – על זה צריך לדבר, ואת זה לא שמענו היום משר המלחמה. על זה צריך לדבר לא ממחר – מהיום. את זה צריך לעשות למעננו, למענם ולמען הילדים.

יורם מרציאנו (העבודה-מימד):

– – –

היו"ר מגלי והבה:

תודה לחבר הכנסת דב חנין. אני מודה לך על עמידה בזמנים. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק גלנטי, ואחריו חבר הכנסת זבולון אורלב.