בהמולת המלחמה ומערכת הבחירות לא אוכל להשיב באופן פרטני לכל אחד מהמכתבים שקיבלתי בעקבות העלון האלקטרוני שהוצאתי בתחילת השבוע. לכן בחרתי להעלות כאן תשובות לכמה מהטענות שחזרו בכמה מהתגובות.
ראשית, תודה מקרב לב לכותבי מכתבי התמיכה, ובמיוחד לאלה שהגיעו מאיזור עוטף עזה. במלחמות, במיוחד בשלביהן הראשונים, מתרחש תהליך של בידוד קולות השלום ודחיקה שלהם אל מחוץ למה שנתפס כ"מתקבל על הדעת". לכן המסרים המחזקים האלה חשובים מאין כמותם ומאפשרים להמשיך בידיעה שאיננו לבד בקריאה לרגיעה ולשלום.
לגבי הטענות הנגדיות –
1. "לא שמענו אתכם מגנים את הקסאמים / לא ראינו אתכם בשדרות" וגו' – הסיבה לכך היא שהסיורים שערכנו בדרום והביקורת שלנו על הפיגועים ועל ירי הקסאמים לא מצליחים לחדור את חומת התקשורת ולהביא את הדברים לידיעת הציבור. איכשהו יותר קל לעכל תמונה פשוטה לפיה השמאל עם הערבים והימין עם היהודים. לשותפות יהודית-ערבית בעד השלום ונגד המלחמה והטרור אין מקום בתמונה הזאת. מכיוון שכך, אנחנו נדחקים לאמצעי תקשורת חלופיים ובעיקר לאינטרנט. אחת הדרכים להתרשם באופן אמיתי מפעילותנו היא לשלוף מילים כמו "שדרות", "גלעד שליט", "קסאמים" ודומותיהן בשדה החיפוש, כאן בראש האתר. חבל להסתפק בעיתונות הממסדית.
2. "עם מי תדבר? החמאס לא מכיר בישראל" וגו' – אם אמנם שלפתם בשדה החיפוש כפי שהצעתי, מצאתם ודאי שחד"ש מותחת ביקורת עקבית על החמאס, הן במישור האידיאולוגי, הן ביחס להחלטותיהם המדיניות. אין ספק שישראל אינה לבדה בסיפור הזה. ובכל זאת, מול ממשלת החמאס הזו, התקיימה רגיעה לאורך ארבעה וחצי חודשים. הדבר בא כתוצאה מתהליך הידברות. אני לא חושב שיש היום ישראלי אחד שבאמת מאמין שלא מדברים עם החמאס. אנחנו לא מכירים בהם, הם לא מכירים בנו, אבל בסופו של דבר מדברים אחד עם השני ואף מגיעים להסכמים. ההידברות מתקיימת ומשיגה לעתים תוצאות.
3. "עם מי תדבר? החמאס רוצה לחסל את ישראל" – וישראל הכריזה שלא תשקוט עד שהחמאס יירד מהשלטון. הדה-לגיטימציה ההדדית לא עוזרת להתקדם לרגיעה ומזיקה לשני העמים. הפלסטינים מצידם מקבלים ממשלות יותר ויותר ימניות, וכך גם הישראלים רק מחזקים את המשטרים הפונדמנטליסטים. זה חלק מהטרגדיה שבמלחמות. בפועל – המלחמות הן אלה שמייצרות את השנאה, כמו שהשינאה מייצרת את המלחמות. הסכם הרגיעה היה טוב לתושבי הנגב המערבי. חבל שלא היה טוב יותר גם לתושבי רצועת עזה, שבעבורם מדובר היה בחודשים של מצור כלכלי קשה מאוד. כפי שכתבתי בעלון – רגיעה מחודשת מוכרחה לכלול גם שיפור של החיים ברצועת עזה, חילופי שבויים ותחילת משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. בלי דינאמיקה של שיפור, משני צידי הגבול, אי אפשר יהיה להיחלץ לאורך זמן מהמלחמה.
4. "הם שברו את הרגיעה" – הסיפור הרבה פחות ברור (ראו כאן למשל) ובכל מקרה אין זה משנה. המלחמה בעזה אינה רק מחרידה אלא גם מזיקה לאינטרסים שלנו, אותם ניסיתי להציג בעלון.
5. "הרגיעה מאפשרת לחמאס להתחמש" – אמנם, אך במלחמה החמאס צובר אהדה ציבורית. כך או כך, החמאס עושה חייל. אין ספק שבלי דינמיקה של שיפור החיים ברצועה ושל משא ומתן להסכם שלום יציב, הרגיעה היא רק צעד ראשון וזמני בדרך לשלום. ובכל זאת – גם צעד זמני חוסך חיי אדם, צער וסבל, באופן שאין לזלזל בו. ואם יבואו בעקבותיו צעדים נוספים, מצד ממשלה שוחרת שלום, הרי שאפשר לעלות באופן מהיר למדי על מסלול אחר לגמרי.
6. "הפתרון יבוא מבחוץ, דרך בוררים חיצוניים ובלחץ בינלאומי" – לצערי, ארצות הברית ומדינות אירופה מהוות בשנים האחרונות חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. בשל שיקולים משיקולים שונים ישראל זוכה לגיבוי גורף ואף נדחקת להמשיך את המצור על עזה ואת המלחמה בחמאס. לכן חשובה במיוחד התארגנות פוליטית מקומית, ישראלית ופלסטינית, שתקרא לשים סוף להפגזות ההדדיות, להרג, למצור, לחטיפות, ולנסיונות השווא להביא את הסכסוך להכרעה כוחנית. אם יהיה פתרון הוא יבוא מידינו שלנו ולא משום מושיע מבחוץ.
7. "נגררתם אחר הימין להתעסק במלחמה במקום בעוני, באבטלה ובמשבר הכלכלי" – אמת. זה מה שמלחמות עושות. לא נהיינו פחות סוציאליסטים, אלא שהסוציאליזם מחייב יציבות ביטחונית מינימאלית – בלעדיה הכל נשטף תחת החרדה הקיומית המיידית ביותר. התייחסתי לכך בהרחבה כאן.
8. "אתם מדברים בסיסמאות – תנו פתרון" – אנחנו מקפידים להציג את הפתרון – הפסקת אש מלאה, שקט בעזה ובנגב המערבי, שיפור החיים ברצועת עזה, חילופי שבויים, משא ומתן מול הרשות. זו תכנית פעולה של ממש, תכנית ברורה ויישימה. אלא שבמציאות שייצרה ממשלת קדימה-עבודה (מדברים שלום ועושים מלחמה) הדברים נשמעים כמו סיסמאות ריקות. בתגובה הארוכה כאן למעלה, אני מקווה שהצלחתי במעט לפרט ולהראות שהדברים לא בשמיים אלא בהחלט בידיים שלנו.
מקווה לראות את כולכם במוצאי שבת הקרובה בתל אביב.
דב