ערב טוב, אדוני היושב-ראש, אני מברך אותך. זו הפעם הראשונה שאני מדבר במליאה כשאדוני מכהן כיושב-ראש. אני רוצה לברך אותך על כניסתך לתפקיד הזה. אני בטוח שאתה תעשה אותו היטב כמו שעשית את תפקידיך הקודמים בכנסת, ואני מצפה לשיתוף פעולה ולעבודה משותפת טובה בינינו לטובת הציבור, כמו שכבר עשינו בעבר.
אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל את דברי מהנקודה שבה נעצר חבר הכנסת חיים אורון. אנחנו מדברים על תקציב דו-שנתי במציאות מאוד בלתי ברורה. המציאות הזאת בלתי ברורה לא רק בגלל נתונים שאינם בידינו ואינם נתונים בידי ישראל ובידי ממשלת ישראל. המציאות היא לא ברורה, בין היתר, בגלל מדיניותה של ממשלת ישראל. כאשר ממשלה ממשיכה במדיניות של התנחלות – נכון שהיא אומנם נעשית תחת כותרת של הקפאה, אבל במציאות ההתנחלויות נמשכות במלוא הקצב; כאשר במזרח ירושלים הורסים בתים, כאשר חוסמים כל דרך להתקדמות אמיתית לשלום, גם עם הפלסטינים, גם עם סוריה, גם על בסיס היוזמה הערבית – ברור לכולם שהמציאות המזרח תיכונית עלולה להתגלגל במהירות רבה מאוד לאסקלציה מסוכנת. אסקלציה כזאת יכולה להוביל אפילו למלחמה אזורית חדשה – מדברים על מלחמה בקיץ או מלחמה אחרי הקיץ. אבל כל מלחמה – אם היא תהיה בקיץ ואם היא תהיה בחורף – תשנה לחלוטין את מפת הכלכלה של מדינת ישראל, תשנה לחלוטין את מפת החברה של מדינת ישראל.
לכן, עמיתי חברי הכנסת, יש משהו מוזר גם מהבחינה הזאת בבקשה של הממשלה שמובאת לפנינו לקבל החלטה על תקציב דו-שנתי. עמיתי חברי הכנסת, אני מנצל את הדיונים הליליים האלה כדי לנסות כל פעם לקחת זווית אחרת של האבסורד במדיניות הממשלה, במדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה, ולנסות להציג אותו בצורה קצת יותר מקיפה וקצת יותר מעמיקה. הנאום הלילי האחרון שלי עסק בשאלה, מי מרוויח ומי מפסיד ממדיניות הממשלה הזאת, והראיתי שמצד אחד יש הרבה מאוד אנשים שמפסידים: השכבות העניות, הנשים, שכבות הביניים שהולכות ונשחקות. מהצד השני יש כאלה שמרוויחים, ומרוויחים בענק: הטייקונים שהולכים ומרכזים בידיהם יותר ויותר שליטה, יותר ויותר כסף, יותר ויותר כוח, יותר ויותר השפעה ונהפכים לשליטים בלעדיים של הכלכלה והחברה. הם מרוויחים הרבה מאוד, והממשלה הזאת מתכננת לתת להם להרוויח עוד יותר.
אז באותו נאום לילי שלי אני סקרתי כמה דוגמאות בוטות של האופן שבו ממשלת נתניהו נותנת לבעלי הון את הנכסים הבסיסיים ביותר של הארץ הזאת במחירים נמוכים, מחירי הזדמנות, כמעט חינם. ודאי שהאנשים האלה צריכים להיות מאוד מרוצים מהממשלה הזאת.
התמונה הזאת של מרוויחים ומפסידים היא תמונה שחשוב להזכיר אותה בכל דיון כלכלי במדיניות נתניהו. יש פה הרבה מאוד מפסידים, יש פה מעט מרוויחים, אבל המרוויחים האלה מרוויחים ממש בגדול.
עמיתי חברי הכנסת, הפעם אקדיש את הדברים שלי לזווית אחרת של הדיון. התחלתי ואמרתי שזה מאוד משונה שממשלה שמייצרת בעצמה אי-ודאות מדינית וביטחונית כל כך גדולה באה לכנסת ומבקשת להנהיג תקציב דו-שנתי. אנחנו יודעים, עמיתי חברי הכנסת, שאין בשום מדינה תקצוב מלא של כל הסעיפים לשנתיים או יותר. יש מדינות שבהן יש תקציב רב-שנתי, להבדיל מתקציב רב-שנתי, למשל הולנד, פינלנד. אבל שם כוללים בתקצוב הרב-שנתי הזה רק חלק מהוצאות הממשל המרכזי, וגם זאת בלי לקבוע מסמרות באשר לחלוקה הפנימית בין המשרדים. הדברים האלה נקבעים במהלך הדיון הפרלמנטרי השנתי. גם בארצות שבהן קובעים תקרת הוצאות תלת-שנתית לגבי חלק מסוים מסעיפי ההוצאה, נעשית בדיקה שנתית של ההוצאות ומתקבלות החלטות פרלמנטריות מתאימות.
בשום מדינה בעולם, עמיתי חברי הכנסת, לא נעשה שימוש במה שמציעים לנו לעשות עכשיו, זאת אומרת – משתמשים בהליך האישור השנתי של התקציב כדי לאשר תקציב דו-שנתי ללא שום שינוי במערך המוסדי של מנגנון הממשל, ללא שיפור בתשתיות הסטטיסטיות, ללא חיזוי כלכלי רב-שנתי רציני. אז אני יודע, ראש הממשלה ושר האוצר מבקשים להסתמך על התקדים של מה שנקרא "התקציב הדו-שנתי 2009–2010", אבל כפי שאנחנו יודעים, שנת 2009 היתה שנה של בחירות, חילופי שלטון. זאת בוודאי לא היתה שנה של הליך תקצוב רב-שנתי מסודר.
אותו תקציב של שנתיים היה בפועל תקציב של 17 חודשים.
אם כן, עמיתי חברי הכנסת, מדוע מתעקשים ראש הממשלה ושר האוצר לשנות מסורת של יותר מ-60 שנות תקציב שנתי ולקבוע שהתקציב הוא דו-שנתי? עמיתי חברי הכנסת, המוקד הוא הרצון להשתחרר מהכנסת, וזה לא מפתיע שהממשלה הזאת רוצה להשתחרר מהכנסת, כי זו ממשלה שנוקטת מדיניות אנטי-דמוקרטית בתחומים רבים של החיים. לא מפתיע שהיא תנהג כך גם במדיניות הכלכלית. ככל שיש פחות דיונים על התקציב, על יעדי התקציב, פחות ידברו על המדיניות הכלכלית-חברתית, הניאו-ליברלית, של הממשלה הזאת או על המשך השקעות העתק בכיבוש, בהתנחלויות, על חשבון החברה הישראלית.
עמיתי חברי הכנסת, בהקשר זה אני רוצה לצטט דברים חשובים שאמר ד"ר שלמה סבירסקי, המנהל האקדמי של מרכז "אדוה": יש לראות במהלך של ראש הממשלה ושר האוצר ניסיון שקוף להדיר, להרחיק, את הכנסת והציבור מהליך עיצוב התקציב ולחזק עוד יותר את משרדי ראש הממשלה והאוצר. אנו סבורים – אומר דוקטור סבירסקי – כי תקציב שכזה אינו מתאים לישראל, בוודאי לא בעת הזאת, כאשר בעולם הרחב שורר עדיין אי-ביטחון רב באשר להתפתחויות הכלכליות בעתיד הקרוב וכאשר בישראל ובאזור הסובב אותה המצב המדיני והביטחוני נזיל מאוד.
עמיתי חברי הכנסת, לכך אני רוצה להוסיף את ההתבטאות הנוראה של ראש אגף התקציבים באוצר, שלפיה תקציב דו-שנתי, ופה אני מצטט: ייצר לנו גמישות תקציבית באמצעות הכנסת גמישות להחלטות הממשלה ולחקיקת הכנסת. החלטות הממשלה לא יחייבו אותנו באופן מלא אלא רק באופן חלקי. למשל, תהיה לנו הזכות להקטין בשנה מסוימת קצבה מסוימת ב-5% כדי לשחרר לנו עוד 5% מההוצאות בתקציב לשינוי בסדר העדיפויות השנתי.
במלים אחרות, מה שאומר לנו ראש אגף התקציבים הוא שאגף התקציבים יתפוס את מקומה של הכנסת, לא רק ברמה המעשית אלא אפילו ברמה הפורמלית, בעיצוב התקציב ובעיצוב כל ההחלטות המדיניות, החברתיות, הכלכליות שיש להן משמעות גדולה לגבי חיינו. בתקציב הדו-שנתי בעצם הציבור לא יוכל לפקח על התקציב, על היעדים, על אופן החלוקה של אותם 670 מיליארד שקלים – המסגרת המוצעת לתקציב הדו-שנתי הבא.
עמיתי חברי הכנסת, נקודת המוקד של המהלך, אם כן, היא הניסיון להשתחרר מהכנסת. הניסיון להשתחרר מהכנסת הוא מהלך שצריך, אדוני היושב-ראש, לראות אותו בהקשר הרחב של מה שקורה לדמוקרטיה בחברה הישראלית. אני אומר את הדברים בצער, בכאב ובדאגה.
המרחב הדמוקרטי בחברה הישראלית נמצא תחת התקפה קשה ביותר, וההתקפה הזאת על המערכת הפרלמנטרית היא חלק ממהלך של התקפה על המרחב הדמוקרטי. המערכת הפרלמנטרית מותקפת, כאשר מנסים לצמצם את כוחה של הכנסת, את יכולתה של הכנסת, לנהל תקציב, לקבוע תקציב, להחליט על סדרי עדיפויות.
במקביל, תוקפים את בתי-המשפט. גם בתי-המשפט נמצאים תחת התקפה. ההתקפה הזאת נעשית גם מבחוץ וגם מבפנים. מנסים לשנות את ההרכבים של בתי-המשפט, למנות יותר ויותר שופטים על בסיס פרמטרים של השקפות פוליטיות ימניות קיצוניות, אנשים שבעצם יאפשרו למערכת המשפט להשתחרר – במרכאות כפולות – מאותו תפקיד של שומר סף של כללים ונורמות דמוקרטיים או אפילו ליברליים בסיסיים. אני לא צריך לתת דוגמאות, אני חושב שהדוגמאות מוכרות לכולם, של ההתקפות על בתי-המשפט, שאנחנו רואים ושומעים גם בימים האחרונים.
מרכיב נוסף של ההתקפה הוא ההתקפה על חופש העיתונות ועל עיתונאים. גם כאן, אני לא צריך להזכיר לכם את הפרשיות של השנה האחרונה, שבהן הגענו למצבים חסרי תקדים. אחד העיתונאים הבכירים והמוצלחים והמוכשרים נמצא היום בחוץ-לארץ, עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, מכיוון שהוא חושש לחזור לארץ, שמא ייעצר. הוא נמצא בחוץ-לארץ בעקבות תחקיר שהוא פרסם על מעשים לכאורה לא חוקיים שהתבצעו על-ידי צמרת הצבא. אלה הם דברים שאם היו מספרים לנו לפני כמה שנים שהם יתרחשו בישראל, אף אחד מאתנו לא היה מאמין. הרי אלה הם דברים שמתאימים לרפובליקות בננות ולדיקטטורות צבאיות בקצוות העולם השלישי. לא, זה קורה אצלנו.
עמיתי חברי הכנסת, כמובן, כשמדברים על איומים על המרחב הדמוקרטי בחברה הישראלית בדרך כלל זה מתחיל במיעוט הערבי. אדוני היושב-ראש, זה לא צריך להפתיע אותנו. אני חושב שהיהודים יודעים מההיסטוריה שלהם כמה זה קל להדביק על המיעוט הלאומי את כל ההאשמות, להפוך אותו לסכנה הפנימית, להפוך אותו לאיום, להציג אותו כמסוכן ולהסית נגדו ולתקוף אותו. מה שאנחנו ראינו בחודשים האחרונים בנושא האוכלוסייה הערבית אלה הם דברים חמורים ומסוכנים מאוד. כמה מהדברים האלה קרו גם כאן בכנסת, כאשר התלהמותם של חברי הכנסת מהימין, ולצערי לפעמים לא רק מהימין, בעצם סימנה לרחוב ולציבור הרחב שכן, מותר ואפשר להשמיץ ולהתקיף ולסתום את הפה, וזה בסדר, כי גם בכנסת עושים את זה.
אבל ההתקפות האלה על הזכויות הדמוקרטיות של האזרחים הערבים לא נעצרות הרי באזרחים הערבים. ההתקפות האלה מגיעות למרחבים נוספים בחברה הישראלית. אדוני היושב-ראש, בשבוע שעבר היה פה דיון קשה מאוד על החופש האקדמי. הדיון הזה נעשה בעקבות פעילותה של תנועת ימין מובהקת וקיצונית, לטעמי, שנקראת "אם תרצו". התנועה הזאת מיוחדת בגישה מאוד מתוחכמת. הם מעבירים מסרים ימניים מובהקים, אבל הם אומרים: אנחנו בכלל לא ימנים. אנחנו בכלל לא פוליטיים. ברור שהאמירה הזאת היא לא אמירה רצינית. את העמדות צריך לבחון לפי תוכנן, והתוכן של העמדות האלה הוא תוכן מקארתיסטי מובהק. אדוני היושב-ראש, אתם יודעים שבספרי האנציקלופדיות נאמר שהסנטור ג'וזף מקארתי, הסנטור הרפובליקני ממדינת ויסקונסין, הלך לעולמו בשנת 1957. זה כתוב באנציקלופדיות. אבל אנחנו רואים שזו כנראה איננה אמת, כי הסנטור ג'וזף מקארתי חי וקיים ופועל פה בכנסת.
וממשיך לככב. הוא בחלקו לפעמים גם לא סנטור אלא סנטורית או סנטוריות, ובחלקם של המקרים זה לא סתם סנטור והוא ממש שר בממשלה ואפילו שר בכיר בממשלה. הרוח המקארתיסטית הזאת, ששררה פה בבניין הזה בדיון על חופש אקדמי באוניברסיטאות, זו סכנה, ואיום אמיתי.
כן, כמו שאתה אומר, חברי חבר הכנסת גילאון, לפעמים, הרוח הזאת מתבטאת בכל מיני שפות, אם כי המבטא, אדוני היושב-ראש, לא היה מוצלח במיוחד. אבל היה לפחות ניסיון לבטא את הרוח המקארתיסטית בכל מיני שפות, כדי שכולם יבינו, שלא יהיה ספק שמקארתיזם משתולל פה בכנסת, בתוך הכנסת הזאת.
ללמוד שפה זה טוב, זה בוודאי טוב.
אדוני היושב-ראש, הדבר הכי אבסורדי הוא שמעלים את ההתקפות האלה על האוניברסיטאות בישראל כאילו, באמתלה שרוצים להגן על האוניברסיטאות בישראל מפני חרם בין-לאומי. אבל אם אותם מקארתיסטים יצליחו להשתיק את חופש הדיון והחופש האקדמי באוניברסיטאות בישראל, החרם על האוניברסיטאות בישראל בחוץ-לארץ יגדל ויתחזק פי כמה.
אדוני היושב-ראש, היום, היה דיון מאוד קשה בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת. יושב-ראש הוועדה זימן לדיון הזה שני נושאים. נושא אחד, במרכאות כפולות: חדירת התנועה האסלאמית הצפונית למערכת החינוך.
הנושא השני, אדוני השר, היה גבולות חופש הביטוי במערכת החינוך. הוזמנו לדיון הזה, ראה זה פלא, שני מנהלי בתי-ספר, שניהם דווקא מתל-אביב, ששניהם, כל אחד בדרכו ובשיטתו – אחד הביע עמדה ביקורתית ביחס לכיבוש, והשני לא התלהב מהרעיון המופלא שקצינים של הצבא יחנכו את המורים בבית-הספר ויסבירו למורים בבית-הספר איך משכנעים ילדים ואיך מחנכים ילדים. אז את שני המנהלים האלה הזמינו כדי לנזוף בהם ולהסביר להם שאין מקום לפוליטיקה בבית-ספר.
אין מקום לפוליטיקה בבית-ספר? מי שצריך לענות על השאלה של פוליטיקה בבית-ספר הם קודם כול נציגי החינוך הממלכתי-דתי, שיושב-ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת אורלב, מייצג אותו. שם זה לא שני מנהלי בתי-ספר. אני הצעתי את הדיון, אם רוצים לקיים דיון אמיתי על פוליטיקה בבית-ספר, וזה דיון רציני, ואני בעד שתהיה פוליטיקה בבית-ספר. לא צריך לקיים את הדיון הזה באולמה של ועדת החינוך של הכנסת; את הדיון הזה צריך לקיים באולם האודיטוריום הגדול של הכנסת ולהזמין לשם את אותם מאות מנהלים ומורים של ישיבות תיכוניות בבתי-ספר ממלכתיים- דתיים, שגם לאחרונה וגם לפני כן וגם בימי תוכנית ההתנתקות דיברו על פוליטיקה והטיפו פוליטיקה לתלמידים שלהם.
אז אני אמרתי: עמיתי חברי הכנסת, אני בעד שבבתי-הספר תהיה פוליטיקה. אני חושב שהחיים שלנו הם חיים פוליטיים, החינוך הוא חינוך של מעורבות בחברה, ואני בעד שתהיה אמירה פוליטית גם בתוך בתי-הספר – דרך אגב, גם אמירה פוליטית שאני לא מסכים אתה.
מה בעייתי בחינוך הממלכתי-דתי? לא העובדה שיש אמירה פוליטית, אלה העובדה שמי שחושב אחרת מוצג כלא-לגיטימי. זה לא כמו בגימנסיה הרצלייה או בתיכון עירוני א' בתל-אביב, שלמנהל בית-הספר יש דעות, ויש מורים, אגב, עם דעות אחרות, ולתלמידים יכולות להיות דעות לכאן ולכאן, ואף אחד לא אומר להם ללכת הביתה כי הם לא חושבים כמו המנהל. בחלק ממוסדות החינוך הממלכתיים-דתיים מי שחושב אחרת נמצא בבעיה, וזו תופעה בעייתית, אם כבר מדברים על מעורבות פוליטית במערכת החינוך.
אבל, עמיתי חברי הכנסת, הדיון הזה שהיה בוועדת החינוך של הכנסת היום היה בעצם עוד דוגמה לאותו גל מקארתיסטי שעובר על החברה הישראלית, אותו גל שמסמן את מי שחושב אחרת כסכנה מבפנים, כאויב, ככוח חתרני. עמיתי חברי הכנסת, הדברים האלה, אותם קולות מסיתים ואותה פוליטיקה מקארתיסטית לא נעצרים ולא יכולים להיעצר בתוך הבית הזה. המסרים מכאן מחלחלים ומגיעים החוצה.
אדוני השר, אני רוצה לספר לך שלא מזמן היתה לי הזכות הגדולה להשתתף בהפגנה גדולה של מחנה השמאל והשלום בתל-אביב–יפו שציינה 43 שנים לכיבוש. היתה הפגנה מאוד מרשימה. אנחנו צעדנו מכיכר רבין לרחבת המוזיאון, רחוב אבן-גבירול היה מלא וגדוש במפגינים יהודים וערבים, שקראו יחד, כן: יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים; שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין; שתי בירות לירושלים. קראו ביחד ססמאות נגד המצור על עזה, שעכשיו אני שומע שאפילו ביבי נתניהו השתכנע סוף-סוף שכנראה הוא לא היה רעיון כל כך מוצלח, המצור הזה, אבל כשאנחנו קראנו נגד המצור על עזה, היו שחשבו שאנחנו בכלל בוגדים.
ההפגנה הזאת, שהיתה הפגנה מרשימה וחזקה, הגיעה בסופו של דבר לרחבת המוזיאון בתל-אביב, שהיתה מלאה באמת מפה לפה במפגינים, ושם היתה עצרת שדיברו בה ארבעה אנשים צעירים. במהלך העצרת הזאת הושלך סמוך מאוד לבמה רימון עשן, בציבור מאוד צפוף – אני עמדתי מאוד קרוב למקום הזה – עם כמות אדירה של עשן שהתפזרה לכל עבר. הביאו לי את רימון העשן הזה, והעברתי אותו לקציני המשטרה שנמצאו במקום. אני עדיין מצפה לממצאי החקירה שלהם, שיסבירו איך ומי. אגב, זאת היתה חתיכת רימון, חתיכת מתכת גדולה, גלילית, עם חורים ליציאת העשן, משהו מאוד מסיבי וגדול. רימון עשן כזה מושלך כאשר האווירה היא אווירה של הסתה, האווירה היא אווירה של דה-לגיטימציה, האווירה היא אווירה שמסמנת את מי שחושב אחרת כאויב מבפנים. אותו רימון עשן שנזרק בהפגנת השלום והשמאל בתל-אביב דומה מבחינה זו לאותו רימון שזרק אברושמי בזמנו ושרצח את אמיל גרינצוויג, זיכרונו לברכה.
הדברים האלה מתחילים מאותו מהלך של דה-לגיטימציה, מאותו מהלך של התקפה על הדמוקרטיה, מאותו מהלך שמסמן באופן מקארתיסטי את אנשי השלום ואת אנשי השמאל כאויבי החברה הישראלית.
עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם שבצד האיומים יש בחברה הישראלית הרבה מאוד כוחות מעודדים, הרבה מאוד כוחות חיוביים, שמנהלים מאבקים מאוד אמיצים. ואני רוצה לסיים את הדברים שלי כאן כשאני מדבר על איומים על הדמוקרטיה ועל המרחב הדמוקרטי בחברה הישראלית באזכור כמה מהמאבקים החשובים האלה שמתנהלים ברחבי הארץ.
אני רוצה להתחיל ממאבק שמתנהל כאן בירושלים, לאורך חצי השנה האחרונה, מאבק שצובר יותר ויותר תומכים. אחת לשבוע, ביום שישי, מאות ישראלים מגיעים להפגין יחד עם המשפחות הפלסטיניות בשיח' ג'ראח נגד הגירוש שלהם מהבתים שלהם. המאבק הזה הוא מאבק על צדק. אתם יודעים, המשפחות הפלסטיניות בשיח' ג'ראח הן משפחות של פליטים. הן הגיעו לשיח' ג'ראח ב-1948 אחרי שהן איבדו את הבתים שלהם במערב ירושלים וביפו ובחיפה. הבתים האלה, שהם איבדו בירושלים, במערב ירושלים, וביפו ובחיפה – הם לא יכולים לחזור לבתים האלה היום. היום הבתים האלה כבר נמצאים בידי יהודים, ובחלקם נהרסו ובנו במקומם בתים אחרים. אבל באותו זמן שאומרים להם: את הבתים האלה שהיו שלכם לפני 1948 אתם לא יכולים לקבל, באותו זמן אומרים להם גם: הבתים שהיום אתם נמצאים בהם – לפני 1948 היו שייכים ליהודים. ולכן, לא תוכלו לחיות לא בבתים הקודמים שלכם, שהיום כבר שייכים ליהודים, וגם לא בבתים שקיבלתם במקום הבתים הקודמים שלכם במזרח ירושלים.
אז המאבק בשיח' ג'ראח הוא מאבק נגד האי-צדק הנורא הזה שנגרם למשפחות הפלסטיניות בשכונת שיח' ג'ראח, אבל המאבק הזה הוא חשוב כי הוא לא רק מאבק נגד האי-צדק הזה. המאבק הזה הוא חשוב מכיוון שהוא מאבק נגד הקמת התנחלות ישראלית ימנית קיצונית, אגב בחלקה כהניסטית, במרכז השכונה הערבית הגדולה של ירושלים המזרחית. התנחלות בתוך השכונה הערבית הגדולה של ירושלים המזרחית מיועדת למטרה אחת: למנוע את הפיכתה של ירושלים המזרחית בעתיד לבירת פלסטין.
מי שמדבר, אדוני היושב-ראש, על שתי מדינות לשני עמים, כמו ראש הממשלה – לפחות הוא מדבר על זה -צריך לדעת, אם הוא רוצה להיות כן עם עצמו, ששתי מדינות לשני עמים תהיינה רק אם תהיינה שתי בירות בירושלים – ירושלים המערבית בירת ישראל, ירושלים המזרחית בירת פלסטין.
ובדיוק את זה מתנחלי שיח'-ג'ראח רוצים, אדוני השר, למנוע. לכן המאבק הזה בשיח'-ג'ראח הוא כל כך חשוב, ולכן כל כך מעודד לראות את אותם ישראלים שמגיעים ומפגינים בשיח'-ג'ראח בכל שבוע. ומעודד לראות גם את הישראלים שמפגינים נגד חומת ההפרדה – בבילעין, בנעלין, בכפרים אחרים. שוב, אחת לשבוע, בימי שישי, אנשי מצפון שהולכים ומפגינים יחד, ישראלים ופלסטינים ומתנדבים בין-לאומיים, נגד אותה חומת הפרדה שבעצם בנויה כדי לאפשר הרחבת התנחלויות, חומת הפרדה שמאפשרת השתלטות על אדמות פלסטיניות, מנשלת כפריים פלסטינים מהאדמות החקלאיות שלהם, חומת הפרדה שבעצם פוגעת בכפרים, אבל בעצם גם מיועדת לחסום את הסיכוי להסדר באזור הזה. וגם כאן, המאבק הזה הוא מאבק שמעורר הערכה, ויכול לעורר גם אופטימיות.
וישנם מאבקים נוספים, אדוני היושב-ראש, של התנגדות ושל שינוי, שנעשים בחברה הישראלית. אני יכול לציין את המאבק של הכפר הלא-מוכר הקטן דהאמש, שנמצא ליד רמלה.
דהאמש. כפר שאף פעם לא הוכר, אבל בכל זאת הוא קיים, ונמצא כולו תחת איום הריסה. איומי ההריסה כרגע מכוונים את כולנו לתאריך של אמצע יולי, ואני מקווה שיהיה שכל למי שצריך לקבל את ההחלטות, להימנע מהעוול הזה של הריסת כפר לא מוכר וקבוצה גדולה של בתים והשארת הרבה מאוד משפחות תחת קורת השמים.
אבל אדוני היושב-ראש, שוב, גם הכפר הזה מראה לנו התגייסות של אנשים, אנשי מצפון, יהודים, ערבים, מחאה, התארגנות, עשייה משותפת.
אותו דבר אפשר לדבר גם על המאבק של הערבים הבדואים בנגב, באל-ערקיב, גם הם נאבקים נגד הנישול שלהם מהאדמות שלהם. גם פה יש התגייסות של אנשי מצפון יהודים, ערבים, לעמידה משותפת נגד הנישול הזה ולמען הזכויות של האנשים שחיים בכפר הזה.
למה אני מסיים, אדוני היושב-ראש, בדוגמאות כאלה, של מאבקים? אני מסיים בדוגמאות האלה כדי לומר שהמציאות שאנחנו חיים בה היא מציאות קשה, היא מציאות מאיימת, היא מציאות מסוכנת, אבל במציאות הזאת יש כוחות שכבר היום מתחילים להיאבק, מוכנים להיאבק, ואני מנצל את ההזדמנות של הנאום הזה שלי מעל במת הכנסת כדי לומר לציבור הישראלי, היהודי והערבי: אנחנו צריכים להיאבק על החברה בארץ הזאת. אנחנו צריכים להיאבק על הדמוקרטיה בארץ הזאת. אם לא נגן על המרחב הדמוקרטי בישראל לא יישאר מרחב דמוקרטי להגן עלינו.
הקרב שלנו היום נגד התקציב הדו-שנתי ונגד השתחררות הממשלה מהכבלים של הפרלמנט הוא חלק מרכזי מהמאבק על המרחב הדמוקרטי הזה. תודה רבה.