איך נעלמו קרוב לשלושה מיליארד שקלים שהיו אמורים להיות מוקצים לדיור הציבורי ומה עושים כדי למצוא אותם?
בשאילתה שהצגתי בפני שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, העליתי כמה מהשאלות הקשות של הדיור הציבורי. הדיור הציבורי מהווה רשת ביטחון אחרונה עבור אזרחים אשר אינם יכולים לרכוש פתרונות דיור סבירים. הזכות לדיור ציבורי בישראל הפכה, למעשה, ריקה מתוכן. אין בניה של דירות ציבוריות חדשות, צומצם הסיוע בשכר הדירה ובסבסוד המשכנתאות ורשימת ההמתנה לדיור ציבורי מגיעה כיום למעל 50,000 איש.
בהחלטת הממשלה משנת 1999 נקבע כי ההכנסות ממכירת דירות הדיור הציבורי ייועדו למימון פתרונות קבע או פתרונות דיור ארוכי טווח. מנתוני משרד הבינוי והשיכון עולה כי משנת 1999, בה התקבלה ההחלטה ועד היום נמכרו כ-37,000. הכנסות המדינה ממכירת דירות אלה הסתכמו ב-2.75 מיליארד ₪. מתוך סכום זה 40% הועברו לסוכנות היהודית, ועוד סכום לא קטן הוקצה לצורך סלילת כביש גישה למעלה אדומים.
בהיעדר בנייה ציבורית חדשה, ירד מספר הדירות בדיור הציבורי ב-30%, והדבר פוגע אנושות באותם ציבורים הממתינים לפתרונות אלה. שאלותיי לשר השיכון והבינוי היו:
1. מי החליט על בניית הכביש והעברת הכסף לסוכנות?
2. מה יעשו בכספים שנותרו?
בתשובתו לשאליתה התחייב שר הבינוי והשיכון שראשית – כל הכספים המצויים היום בקופת חברת פרזות, 130 מיליון ש"ח, ילכו אכן אך ורק לדיור ציבורי ולא לשימושים אחרים. ושנית – וחשוב אף יותר- ש5% מכל בנייה שמקודמת על ידי משרד הבינוי והשיכון או על ידי ממ"י יוקצו לדיור ציבורי באמצעות חברות הדיור הציבורי.